אבל, הרהורים ומחשבות

ציפורה- גיבורה בעל כורחה / אסתר שהם

אני יושבת מולך ופנייך שקטים ושלוים, יפים ורגועים. כל-כך חיכית כבר לרגע הזה, ייחלת
ואמרת: "בת כמה אני, 92 ? נו, זה באמת מספיק… ברגעי משבר התחננת בפני שאעזור לך
לסיים את החיים, ואני בטון מתנצל הסברתי: אמא, אני לא יודעת איך עושים זאת…
לפני שבועיים וחצי אושפזת לאחר אירוע-מוחי קשה. למרות מצבך הפיזי- נאבקת על
שארית חייך.הגוף החזק לא נכנע ליסורים. קשה היה לכולנו לשמוע את זעקותייך. כמו
חיה פצועה ניסית לדבר, להתרומם, להגיב, להגיד שאינך מבינה ואינך מקבלת את המצב
החדש… בימים הראשונים עוד הגבת, לחצת את ידי פעם אחר פעם, הקשבת לקולות
המוכרים והאהובים של מנחם ושלי. נסינו יחד להתנחם איש בזרועות רעהו. אך בתום
שבוע- כלו כוחותייך ושקעת בתרדמה, ממנה לא שבת יותר.
אמא, 90 שנים חיית חיים מלאים, מאושרים. זכית לראות את נינייך החמודים (למרות
שלפעמים היה צורך להזכיר לך את שמותיהם), חלקת עם הנכדים את הסודות הכמוסים,
כל אחד בתורו… אהבת לטייל, לעקוב אחר צמיחת העצים, הפרחים, נהנית מהמרחבים
הפתוחים. לא ויתרת על שום אירוע משפחתי, ובתור "זקן" השבט, זכית לכבוד רב מצד
המשפחה המורחבת. קשר מיוחד היה לך עם אחיותייך ואחיך ז"ל. מי לא הכיר את
האחיות של ציפורה? הן הפכו לחלק מהנוף שלנו, שותפות לחגים, מתענינות בחיי הקיבוץ .
בני הדודים והדודות בילו פה את ילדותם והפכו את כולנו למשפחה אחת מורחבת.
אהבת את אבא, את הקיבוץ, את הילדים שהיית מטפלת שלהם, קלטת כמו הרבה
משפחות ילדי חוץ, טיפלת במתנדבים ויותר מאוחר- עסקת בתיקוני בגדים. עד לא מזמן
עוד אמרת שזה לא בסדר שאינך עובדת… אסור היה להשמיע ביקורת על הקיבוץ של פעם,
כי הכל היה בעינייך נכון וצודק לתקופה.
לפני 10 שנים נחתה עלינו המכה הקשה מכל, כשמור שלנו, נכדתך, קיפחה את חייה. כל-כך
רצית להתחלף איתה, כה אהבת אותה.מדי יום ישבתן יחד לראות את תוכנית הטלויזיה
"היפים והאמיצים" ואחר-כך שותות קפה יחד. משהגעת ל"ביתנו"- ישבת מול התמונה
הגדולה של כל ילדי נוה-איתן, אך מבטך התמקד בתמונה אחת…
ואם לא די בכך- לפני שנתיים נפלה עלייך (ועלינו) מכה נוספת. מתוך חוסר מזל, נפלת
בפתח ביתנו, בדיוק ביום הולדתך ה 90- , נחבלת בעין היחידה בה ראית, ולמעשה- מרגע זה
חשך עלייך עולמך! לקית בעיוורון מוחלט וכולנו,כל הסובבים אותך, נאלצנו להתמודד עם
מציאות חדשה וכואבת. החושך הכבד שאפף אותך, הפחיד אותך,בלבל את הזמנים, עיוות
את המציאות. כל הזמן אמרת: "איזה חושך, אולי אורי יסדר את האור, כמה זה קשה
שאני לא רואה כלום…" דבריך העבירו בי צמרמורת. ניסיתי להעביר לך את המראות,
הריחות, התחושות, חילופי העונות, החגים. כשהנינים באו לבקרך, ניסינו שתחווי אותם
בדרכך, סיפרנו על ה"חוכמות" שלהם ואת התמוגגת. למרות העיוורון- למדת לחיות עם
המציאות האיומה. לקחת חלק פעיל בשיחות, שרת בקבלת שבת, נהנית מה"ביחד". היה
לך חשוב להביע את דעותייך,גם כשאחרים החרישו. ידעת להנות מהדברים הקטנים של
החיים, מאוכל טוב, טיול, בדיחה, שירים של פעם… לא פעם השתאיתי ושאלתי את
עצמי: מאיפה את שואבת את כח החיים הזה?
משום-מה, אלוהים החליט שכל זה לא מספיק והעמיד אותך ואותנו במבחן האחרון.בלי
שום אזהרה- נפגעת אנושות בעקבות אירוע מוחי וכולנו ניצבנו חסרי אונים.הפעם
המלחמה היתה חסרת סיכוי. בשבוע האחרון לחייך, שכבת שלוה ורוגעת, יפה, עור פנים
חלק, וכולך כאילו אומרת: זה בסדר, זה מה שרציתי…
נוחי בשלום אמא, לצד אבא שכה אהבת ולצד מור נכדתך האהובה. אינך זקוקה עוד
לעיניים, לרגליים, לראש. אני רוצה להאמין שטוב לך… אסתר שלי! זה השם בו היית
מזהה אותי.
תודת המשפחה כולה לצוות "ביתנו" ומרגרט, שכה השקיעו באמא, ניגבו את דמעותיה
בעת צער וניסו לשמחה בכל עת. לאווה החביבה שטיפלה במסירות ואהבה באמא, לחברים
ששמרו על קשר, למשפחה המורחבת שהתיצבה למראשותיה ולכל הרבים שתמכו בנו
בימים הקשים- תודה!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s