הרהורים ומחשבות, קהילה

קליטה קהילתית / טלי מאיר-צ'יזיק

מכתב לכולם, אבל בעיקר לחברי הקיבוץ

ביום רביעי תתקיים מסיבת חנוכה בחדר-האוכל של נווה איתן.
ביום שישי תתקיים מסיבת ריקודים לכבוד חנוכה בנגריית עומר, שהיא עכשיו מרכז "אבן-דרך".
במוצאי שבת תנחה נוריה אמיר (נורית שלו) ערב של משחקים בחדר-האוכל.
ביום ראשון יודלק נר חנוכה ותוגשנה סופגניות במטבח-הספרייה של אורי, ליד הצימרים.

האם שמעתם על האירועים הללו?  איך?
אני מחפשת את הדרך שבה יוכל לזרום מידע על התרחשויות בנווה-איתן בין כל האנשים שחיים ועובדים כאן. אשמח לרעיונות (אפשר בתגובות כאן למטה, אפשר במייל).

פעם כולם היו באים לחדר-אוכל ומודעה על הלוח היתה דרך טובה לספר להם על מה שמתוכנן כאן.
פעם היה יוצא עלון בצורה סדירה ולחברים היתה גישה חופשית למכונת הצילום. כולם לקחו את הדואר ומודעות מודפסות היו דרך לא רעה להעביר מידע.
אני אפילו זוכרת את התקופה שבה עשינו ניסיון עם ערוץ מידע טלוויזיוני, בערוץ הוידאו המרכזי של הקיבוץ. זה היה מין מסך מחשב כזה עם כיתוב צבעוני וציורים פשוטים למדי שהייתי חלק מצוות התיכנות והעלאת התכנים שלו. זה היה פתרון סביר. לכולם היתה טלוויזיה והערוצים הלווייניים הגיעו מהצלחות על המגדל לבתי החברים.
כל השיטות האלו היו פשוטות יחסית – היו מעט מודעות פרסום לא-רלוונטיות על לוח חדה"א והן נדחקו ללוחות הצדדיים, אפשר היה להדליק את הטלוויזיה או לבחור שלא ורוב המפרסמים דילגו על הקיבוצים כשבחרו למי לשלוח דואר זבל. אז אלה היו ערוצי מידע נקיים יחסית, כלומר – הועבר בהם רק מידע רלוונטי או שהיה קל להתעלם מהם  ולכבות אותם.
מה שבטוח – אם רציתם לדעת מה יש השבוע בקמרון ידעתם בדיוק איפה לחפש את זה (על הלוח השמאלי בפואייה של חד"א, כמובן).

היום זה כבר לא כל-כך פשוט. אין ארוחות בחדר-אוכל. לא כולם מגיעים למרכולית וממילא המודעות מהלוח שם עפות עם הרוח.
לוח המודעות בדואר צר מלהכיל את כל הפירסומים שננעצים עליו – החל מחנויות ברמת הגולן, דרך פעילויות של המועצה האיזורית ועד מדבירים מחיפה – המודעות המקומיות הצנועות מסתתרות ונסתרות בו. תאי הדואר עמוסים בנייר כרומו צבעוני מאותם עסקים המפרסמים על הלוח, ורבים מהתאים נותרים מלאים ועמוסים כי בעליהם אינם מרוקנים אותם. הטלוויזיה כבר מזמן משדרת ממרכזים בהרצליה וברמת החיל, אין לה מקום לערוצים מקומיים ולתכנים שקשורים לשכנים מעבר לדלת.
קשה להגיע אליכם.

אבל אולי זה גם לא חשוב יותר. אולי הקהילה היא כבר לא מה שהיתה פעם.
ייתכן, אבל אז – מה אנחנו עדיין עושים כאן?

בשנה וחצי האחרונות, מאז שהגענו לנווה איתן, שמתי לב לתהליך מאוד מעניין של שינוי.
רוב המפגשים שהוזמנתי אליהן לא נערכו על-ידי חברי הקיבוץ והתקיימו ללא השתתפותם.
יש ארוחות משותפות, מעגלי שיחה בנושאי חינוך, יש חוגים לילדים וחוגים למבוגרים, יש מסיבות סתם ומסיבות לחגים, יש רכישות משותפות של מזון (קואופ) ותורנות בישולים ליולדות, יש קומזיצים ויש מעגלי נשים וגברים וסתם מעגלים.
וכולם כולם ביוזמת התושבים.
אני חושבת שזה מדהים, מקסים, מפעים.

אלא שבתור בת משק אני מרגישה קצת לא בנוח.
אני באה ומשתתפת ומידי פעם שואלים אותי –
את מי את חושבת שאפשר להזמין?
איך אפשר לספר לחברי המשק שאנחנו עושים חוגים?
את חושבת שהם יודעים ולא משתתפים?
למה הם לא באים?
אולי תדברי עם מי שנראה לך, שיבואו, שישתתפו?

אבל אלה לא הדברים היחידים שאני שומעת. מהצד השני על מדרכות הקיבוץ – נשמעות השאלות:
למה הגינות שלהם כל-כך מוזנחות?
למה החצרות נראות כמו חצר גרוטאות?
למה הילדים מסתובבים עירומים?

נו… למה אתם שואלים אותי?

נווה איתן עומדת בפני תהליך קליטה.
לא. רגע.
האמת היא כזו – נווה איתן נמצאת בעיצומו של תהליך קליטה. השכנים שלנו משני הצדדים גרים כאן כבר 9 שנים בערך. במקומות אחרים שחייתי בהם, 9 שנים הופכות אותך למקומי ממש. אבל אתם יודעים מה? אולי הם לא באו לכאן כדי להיות חברים.
אז הנה נתונים אחרים – בשכונה שלנו יש מספר משפחות שבאו כדי לתקוע כאן יתד. יתד ממשי, פיסי, יסודות באדמה. הן חיות כאן כבר שנתיים ושלוש שנים. זה תהליך קליטה.
כלומר – אלה הנקלטים, אבל מי הקולטים?

זוכרים פעם כשהגיעו נקלטים לנווה איתן?
הם קבלו משפחה מאמצת. הצטרפו לחגים, באו לחדר-אוכל, עבדו בענף, קבלת השבת היתה ציבורית, השתתפו בתורנויות. ככה הקהילה למדה להכיר אותם והם את הקהילה.
כיום יש בנווה איתן בערך 40 בתי-אב של חברים (בערך, כן?). כלומר כ-70 חברים שיצטרכו להחליט את מי הם רוצים כחלק מהקהילה שלהם.
אבל אין חדר-אוכל, הענפים מלאים בעובדים שכירים, אין קבלות שבת ציבוריות, אין תורנויות ומשפחות מאמצות… (טוב, יש שתיים או שלוש, אבל בטח לא בכמות מספקת לכל המשפחות שרוצות להתקבל לחברות. אם ירצו.)

נכון, היום יש הרבה קיבוצים שמקבלים לחברות משפחות שעוברות לקיבוץ רק אחרי שסיימו לבנות את ביתן בו.
אז מה?
העובדה היא שזה כורח של קיבוצים אחרים, לא של נווה איתן.
לנווה איתן יש כלי נהדר לקבל זמן ללמוד על המועמדים – המון דירות להשכרה.
הדירות עומדות מלאות באנשים שרוצים להכיר אתכם ולדעת אם זה המקום שמתאים להם לבנות בו את ביתם.
אבל איך יכירו?
ואיך אתם תדעו עם מי יש לכם עסק?
איך תדעו שאי-ההבנה שהיתה לכם היום עם אחת התושבות מתגמדת לעומת תרומתה האדירה לקהילה, לחוגים ולחינוך?

ברגע ששמים את הדברים בתוך קונטקסט הם עשויים לשנות את המיקום שלהם.

קליטה היא מעשה פעיל.
אתם חסרים ומחפשים אתכם.
בואו לחגים.
כן, לא רק חנוכה, עוד מעט יהיו גם נטיעות ותהלוכות תחפושות.
תזמינו את הנכדים, כדי שתהיה לכם סיבה, והצטרפו למסיבה.
היא תוססת והיא ממש כאן ליד הבית.
אח"כ תבחרו לכם משפחה לאמץ, אני מוכנה לחבר ולקשר אם תרצו.
ככה, כדי שתהיו בטוחים שלא ויתרתם על אנשים שיש להם את תבונת הכפיים והרצון להביא לצמיחה ולשגשוג בקהילה שבה אתם חיים.
בבקשה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s